בהליכי פרידה רבים, השיחה על רכוש מתחילה מהנכס הבולט ביותר – בדרך כלל הדירה. אבל מבחינה מעשית ומשפטית זו רק שכבה אחת. יש לבדוק חשבונות בנק, פיקדונות, תיקי השקעות, קרנות השתלמות, פנסיה, קופות גמל, כלי רכב, עסק או חברה, זכויות ממקום עבודה, ולעיתים גם נכסים או זכויות שאינם רשומים בצורה שמוכרת לשני הצדדים. במקביל יש לרכז את ההתחייבויות: משכנתה, הלוואות, אשראי, ערבויות וחובות עסקיים או פרטיים.

מיפוי טוב אינו אומר שכל פריט בהכרח יחולק באותה דרך. מטרתו לייצר רשימת עבודה אמינה. כאשר יודעים מה קיים, מתי נוצר, כיצד מומן ואילו מסמכים תומכים בכך, ניתן להתחיל לבחון את התמונה המשפטית. ללא המיפוי הזה קל מאוד להגיע להסכמה חלקית שנראית סבירה, אך מתברר בהמשך שהיא התעלמה מזכות משמעותית או מחוב משמעותי.

בחוק יחסי ממון בין בני זוג קיים מנגנון של איזון משאבים במקרים שעליהם החוק חל, אך היישום שלו תלוי בנסיבות, בתקופות הצבירה, בהסכמים ובנתונים נוספים. לכן מאמר כללי אינו יכול לקבוע מראש מה יהיה חלקו של כל צד בנכס מסוים. הבדיקה הפרטנית מתחילה במסמכים ובעובדות ולא בכותרת כללית כמו “חצי-חצי”.

פנסיה וזכויות סוציאליות שונות אינן תמיד מרגישות כמו רכוש, משום שחלקן אינן נזילות ואינן נמצאות בחשבון הבנק היומיומי. בפועל הן עשויות להיות מהנכסים המשמעותיים שנצברו לאורך שנות הזוגיות. כדי להבין את התמונה יש לזהות את כל הגופים המנהלים, את תקופות הצבירה, את היתרות ואת סוגי הזכויות.

אותו עיקרון חל גם על קרנות השתלמות, קופות גמל, זכויות ממקום עבודה, מניות או אופציות. כאשר קיימת זכות שמבשילה בעתיד או תלויה בתנאי העסקה, ייתכן שיידרש בירור נוסף ולעיתים גם סיוע מקצועי חיצוני. לא נכון להניח שכל זכות עתידית היא פשוטה לחישוב או שניתן לקזז אותה בלי להבין את הערך ואת המועד שבו היא הופכת למעשית.

בהסכמי גירושין רבים נעשה ניסיון להגיע לפתרון כולל – למשל, להשאיר נכס אחד אצל צד אחד ולאזן באמצעות נכסים אחרים. פתרון כזה יכול להיות יעיל, אך רק אם ההשוואה נעשית על בסיס נתונים מהימנים ולא על תחושת בטן.