המונח “זמני שהות” נשמע משפטי, אבל בפועל הוא מתאר שגרה יומיומית מאוד: מי אוסף את הילדים מהמסגרת, היכן הם ישנים, מי מחזיר אותם בבוקר, איך משתלבים חוגים ומה קורה כשאחד ההורים עובד עד שעה מאוחרת. כאשר ההסדר מנוסח בצורה כללית מדי, הצדדים נאלצים לפרש אותו מחדש בכל שבוע, והפרשנות הזו הופכת לעיתים למקור קבוע למתח.

לכן הסדרה מעשית מתחילה מהלוח שכבר מתקיים או מהלוח שניתן באמת לקיים. בוחנים מרחקים, שעות עבודה, מסגרות, גיל הילדים, צרכים רפואיים וחינוכיים, וגם את היכולת של כל הורה לעמוד בהסדר לאורך זמן. לא תמיד הלוח שנראה “שוויוני” על הנייר הוא הלוח שמתאים ביותר למציאות, ולא תמיד ההסדר הזמני שנוצר בתקופת הפרידה הוא זה שצריך להישאר קבוע.

גם חגים וחופשות דורשים רמת פירוט גבוהה יותר משבוע רגיל. רצוי להבין מראש כיצד מתחלפים החגים, מה קורה בחופשת הקיץ, מי אחראי לקייטנות, ואיך מתנהלים כאשר אחד ההורים מבקש לנסוע עם הילדים. הסדרה מוקדמת של הנושאים האלה יכולה למנוע מצב שבו כל תקופת חג הופכת למשא ומתן חדש.

הסכם יכול להיראות שלם ובכל זאת להשאיר עשרות שאלות פתוחות. מה קורה אם יום שהות נופל על יום חופשה? מי אוסף כאשר אין מסגרת? האם שינוי חוג דורש הסכמה מראש? תוך כמה זמן מעבירים קבלה על הוצאה רפואית? מה עושים אם הילד חולה בדיוק ביום מעבר? כאשר השאלות האלה אינן מקבלות מענה, הן נוטות להפוך למחלוקות חוזרות.

תקשורת הורית היא חלק מההסדרה ולא נושא צדדי. אין צורך שהתקשורת תהיה חמה או אישית, אבל היא צריכה לאפשר העברת מידע חשוב על הילדים. דרך קבועה למסירת מידע על תורים, מסמכים מבית הספר, אירועים חריגים והוצאות יכולה להפחית מאוד את הצורך בוויכוחים.

גם מקום המסירה והשעות יכולים להיות משמעותיים, במיוחד כאשר ההורים גרים במרחק או עובדים בשעות שונות. ההסדר צריך להיות מספיק ברור כדי שכל אחד ידע מה מצופה ממנו, אך גם לכלול מידה סבירה של גמישות למצבים בלתי צפויים.